לא אומר לכם שלום, עדת חרדים  שחורי המדים.

כי אין שלום לרשעים: רודפי נשים, משחיתי ילדים,

רודפי סבתות, אמהות, ריבות, ילדות  ונערות

שכולן נשינו. כולן.  גם הנשים שלכם, ה”שחורות”.

כי קול אשתך ובתך וקול באמך וקול סבתך: ערווה?

וקול אחיותיך וכל שכנותיך ערווה – ואין להן תקווה?

כי לא השכלת להבין בעצמך, שהעולם זז לך,

וקול צלול באישה – הוא קולה של אמא שלך!

הרי מערוות אמך נולדת, בן בלייעל , רשע ונבל.

נשארת קבור בשטות שאמר רב בור, אוויל. אבל,

אתה לא מוכן לחדש… כי זעקת אמך בלידתך

הוא קול ערווה המטריד את מוחך ואת מנוחתך.

קול אשתך ובתך וקול באמך וקול סבתך: ערווה?

וקול אחיותיך וכל שכנותיך ערווה – אין להן תקווה?

כי לא נמצא רב חכם ומשכיל ואמיץ שיאמר לך:

שקול צלול באשה – הוא קולה של אמא שלך!?

איך גדלו בתוך יהדות מפוארת: עשבים שוטים

איך נהיו תלמידי חכמים:  סתם חסידים שוטים

שנסחפים אחרי רבנים חולי- מין בדמיון. שאצלם:

האישה היא סחבה וערווה, בדיוק כמו באיסלם.

איך אתה מעז לחנך את בניך ואת תלמידיך?

איך אתה מעז לעמוד מולם ולהראות את פניך?

ולאומר להם: אין אמא, אין סבתא, אין ריבה

כל האישה, כל כולה, בשבילכם היא ערווה…

כי בשבילך כל אישה “בכבודה היא בת מלך”: פנימה!

פנימה לאן? לערוותה מאחור או מקדימה?

אלה הדברים שאומרים חבריך המנוולים שעמך.

האם הם גוברים על מצוות: כבד את אימי ואת אמך?

חזור בתשובה, כי עוד לא מאוחר – כי טעית!

הלבנת פני כל הנשים – שראית ושלא ראית!

כי פרשת מהציבור, אנחנו נקהה את שיניך…

כמצוות: כך ייעשה לרשע, ולכל הרשעים חבריך.

יצחק גול, תל מונד,  ערב חנוכה, תשע”ב